החלטה בתיק רע"א 1633/10

א.           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגנית הנשיאה וסרקרוג) מיום 13.1.10 בתיק ע"א 21822-09-09, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא וגנר) מיום 21.6.09 בתיק ת"א 13814-06.

רקע והליכים

ב.            בשנת 1987 פתח המבקש חשבון מטבע חוץ בבנק איגוד לישראל (להלן בנק איגוד), ולצורך זה העמיד לרשות בנק איגוד ערבות בנקאית אשר סופקה על ידי בנק לאומי לישראל (להלן המשיב). הערבות ניתנה לבקשתו של מר נחום צפלר, שניתנה לו רשות לפעול בחשבונו של המבקש (להלן צפלר). נוכח יתרת חוב שנצברה בחשבונו של המבקש בבנק איגוד, מומשה הערבות האמורה, ולאחר מכן פנה המשיב להיפרע מהמבקש. משסירב המבקש להשיב את כספי הערבות הוגשה תביעה לבית משפט השלום והיא נתקבלה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"א (חיפה) 4069/97 פרוכטר נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)). בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה התקבלה, ונקבע:

שני בעלי הדין מסכימים שהערכאות שקדמו לנו שגו בסברם שמר בלפור צפלר (אביו של נחום צפלר - א"ר) היה שלוחו של המערער לצורך הוצאת הערבות הבנקאית. בנסיבות אלו מתעוררות כמה שאלות, וביניהן השאלה אם רשאי המשיב לחזור על המערער מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. נטען לפנינו, בין השאר, שלמערער טענות טובות בענין זה, אך לעניינם לא נקבעו כל ממצאים ע"י הערכאות שקדמו לנו. בנסיבות אלו אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסקי הדין של הערכאות שקדמו לנו ומחזירים את הענין לבית משפט השלום על מנת שיתיר, אם יתבקש לכך ואם ימצא זאת לנכון, הבאת ראיות נוספות ויתן פסק דין חדש על יסוד טענות בעלי הדין" (רע"א  
5971/97 פרוכטר נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם); להלן פסק הדין הקודם).

ג.            בית משפט השלום, בגלגול השני בו עסקינן, קבע, כי השאלה העומדת במחלוקת היא אם המשיב זכאי לדרוש את השבת הכספים מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר, ומכאן שאין צורך לדון בעילות הנובעות מכוח דיני הערבות או מכוח דיני המחאת חיובים. לאחר דיון בטענות הצדדים, קיבל בית המשפט את תביעת המשיב וזאת מכוח סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, הקובע חובת השבה בעקבות פרעון חוב של הזולת.

ד.            ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי - נדחה. נקבע, כי המבקש חייב בהשבת כספי הערבות למשיבה מכוח חוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן חוק הערבות). בית המשפט המחוזי הדגיש, כי ערבות בנקאית היא ערבות מסוג מיוחד ויש לראות בה התחייבות לשיפוי (ראו לעניין זה א' ויינרוט, ערבות בנקאית (תשס"ז) 41-40), עליה חל סעיף 16, בצירוף סעיף 9 לחוק הערבות; ראו לעניין אחרון זה ר' בר-קהן, ערבות (תשס"ו) 100-99). בית המשפט קבע, כי על פי המסגרת הנורמטיבית, הערבות הבנקאית היא התחייבותו של המשיב, חייב משני, לשיפוי בנק איגוד על נזקים שייגרמו אם המבקש, החייב הראשוני והעיקרי, לא יפרע את חובו לבנק - כפי שאכן אירע. מקום בו פרע החייב המשני חובו של חייב עיקרי, קמה לחייב המשני זכות לשיפוי מן החייב העיקרי, בסייג - אם הערבות, וחובת הפירעון המתלווה אליה, ניתנה ללא הסכמת החייב. בית המשפט המחוזי קיבל את ממצאו העובדתי של בית משפט השלום, לפיו המבקש ידע על קיומה של הערבות ולא התנגד למימושה לצורך הפחתת חובו לבנק איגוד ומכאן שהסייג לשיפוי לא התקיים ולמבקש קמה חובת השבה כלפי המשיב. מעבר לצורך הוטעם, כי גם לפי חוק עשיית עושר דין תביעת המשיב להתקבל.

הבקשה

ה.           כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. נטען, בין היתר, כי פסק הדין מעלה טענות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים דכאן. בכלל אלה: (1) נטען, כי בפסק הדין הקודם הורה בית משפט זה לדון רק בעילות לפי חוק עשיית עושר, ולפיכך שגה בית המשפט המחוזי שעה שדן בטענות לפי חוק הערבות, מה גם שבכך סטה מהנמקת בית משפט השלום; (2)  האם יש לראות בבנק הפורע חוב מכוח חובה חוזית כמי שפרע חוב של אדם אחר (לעניין סעיף 4 לחוק עשיית עושר); (3) מהו היחס בין סעיף 1 לחוק עשיית עושר, הקובע כי חובת ההשבה חלה על מי שקיבל מאדם אחר שירות או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, לבין סעיף 4 לחוק עשיית עושר; (4) האם רשלנות המשיב, שאיפשר שימוש אחר בבטוחה אותה הפקיד צפלר לצורך הבטחת הערבות, מהוה עילה לפטור מהשבה לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר. בתגובת המשיב (מיום 27.5.10) נטען בקצרה, כי אין מקום להיעתר לבקשה, שכן המבקש חוזר על טענותיו אשר עלו ונדחו בפסקי דין מנומקים.

הכרעה

ו.       לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, לא ראיתי מקום להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ואף אילו הייתי סבור שטענות המבקש בעניין חוק עשיית עושר באות בגדריה המצומצמים של הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123), ואיני סבור כן, לא היה בנסיבות מקום ליתן רשות ערעור. ראשית, בית המשפט המחוזי אכן דן והכריע בעניינו של המבקש לפי חוק הערבות; אך שלא כטענת המבקש לא היתה כל מניעה לעשות זאת. פסק דינו הקודם של בית משפט זה אינו מחייב לדון רק בעילות לפי חוק עשיית עושר (ונזכרו בו "כמה שאלות"). אף העובדה, שבית משפט השלום התמקד בחוק עשיית עושר אינה שוללת את סמכות ערכאת הערעור להידרש לעילות אחרות (ראו תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984; מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, כרך שני, תשס"ז)1311; ע"א 756/82 קבוץ יגור קבוצת עובדים נ' שירותי נפט בע"מ, פ"ד מא(1) 85; רע"א 7946/06 ניסנוב נ' שבתאי (לא פורסם)).

ז.             בהינתן האמור אין טענות המבקש לפי חוק עשיית עושר נדרשות לצורך הכרעה. "במסגרת בקשת רשות לערער בית המשפט לא יידרש לשאלות אקדמיות אשר אינן דרושות לצורך ההתדיינות הקונקרטית גם במקום שהן עשויות לעלות שוב בעתיד בהקשרים אחרים" (קשת, שם 1273; רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (לא פורסם)). ועוד, בית המשפט המחוזי לא הכריע בערעור לפי חוק עשיית עושר, וממילא גם לא קבע הלכה המצדיקה מתן רשות ערעור (רע"א 1103/09 חדד נ' כהן (לא פורסם); ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית- מבוא ועקרונות יסוד (מהדורה שניה 2008) 213).

ח.            עם זאת ומעבר לנדרש, אתייחס לטענת המבקש לגבי תחולת סעיף 2 לחוק עשיית עושר על המקרה דנא, ולטענה לפיה נהג המשיב ברשלנות כלפי כספי פיקדון שנועדו להבטיח השבה במקרה של מימוש הערבות. אין בידינו להכריע האם הבנק אכן נהג ברשלנות בפקדונו של צפלר, אך נזכיר כי רשלנות שלעצמה אינה מהווה סיבה קטגורית המחייבת לשלול השבה (ע"א 292/68 יעקב יפת ושות' נ' איסטווד, פ"ד כג(1) 604, 613); אך מקום בו עולה טענת רשלנות כעילה לשלילת השבה, יש מקום לבחון את התנהלותו של הזוכה ובענייננו - של המבקש. כך למשל נהוג לבחון האם נהג הזוכה בתום לב משנודע לו על זכייה שמקורה בטעות ויידע את המזכה בדבר טעותו (ראו ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך שני, תשנ"ח) 826; ע"א 494/63אדיר נ' ראש העיר חולון, פ"ד יח(2) 463).

ט.           מעיון בתיק עולה, כי אף שהמבקש עודכן בדבר החוב שנצבר בחשבונו בבנק איגוד, ובדבר כוונת המשיב להעביר לבנק איגוד את הערבות לצורך כיסוי החוב (ראו נספח י"ז לתגובת המשיב) - לא טען בפני המשיב, כי יש לעשות שימוש בכספי הפיקדון לצורך פרעון הערבות, או כי אינו רואה עצמו אחראי לחוב. נזכיר, כי אחד מהתנאים ל"כניסתו לפעולה" של סעיף 4 לחוק עשיית עושר הוא כי "...לזוכה לא היתה סיבה סבירה להתנגד לפרעון החוב...". במקרה דנא, אם אכן סבר המבקש, כי כספי הפיקדון שהועמדו על ידי צפלר נועדו להבטיח השבה במקרה של מימוש הערבות, יכול היה לכאורה להתנגד לפרעון החוב, אך, כאמור, הוא לא עשה כן על אף הודעת המשיב, ועל כן אין לו למבקש להלין אלא על עצמו.

י.             סוף דבר, נוכח האמור אין איפוא מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ולא אוכל להיעתר לבקשה. המבקש ישלם שכר טרחתו של בא כוח המשיב בסך 2,000 ש"ח.

ניתנה היום, ‏כ"ה בתשרי תשע"א (3.10.10).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עש+רח